חדשים קשים עברו עלי ועל בני ביתי, מספר ר' ש. תושב ירושלים. ילדנו בן החמש החל לפתע לגמגם. כל משפט יצא מפיו בקושי רב. בתחילה חשבנו שזה נובע מצרידות או דלקת קלה, ואולי סתם מעשי ילדות, ברצון לפינוק ולתשומת לב. אך לאחר שהגמגום נמשך מעבר לשבוע, הלכנו לרופא. כל הבדיקות שנעשו לא הוכיחו על שום בעיה פנימית. לא במיתרי הקול ולא בגרון.
פנינו למומחים מקצועיים, בקופת חולים ובמרפאות פרטיות. במכונים ובארגונים. ביקרנו אצל פסיכולוגים ומדריכים, אך לא ראינו תרופה למכה.
ניסינו תרגילים. ניסינו מבצעים. אך גם הילד החל להישבר מהבלאגן שסביבו, וגם הוא החל להבין כי הוא עושה בעיות ללא שום אשמה מצידו. וליבנו כהורים נשבר. לא ידענו איך יוצאים מהפרק המסובך אליו נקלענו. כל כך רצינו לעזור לילדנו הרך, אך איש לא ידע להגיד לנו איך יוצאים מזה.
אחד מקרובי שליוה אותי בכל הפרטים, התקשר אלי לילה אחד, יומיים לפני ראש חודש, והציע לי שהיות וכל ער"ח עולים רבני מחזיקי תורה להר המנוחות לציון של מהר"א, ושם מזכירים את כל מי שתורם לחברה, שאתקשר מיד למשרדים של מחזיקי תורה ואבקש להרים תרומה כדי שיזכירו את ילדי בציון הק'.
מה לא עושים בשביל הילד. למרות שמצב פרנסתי דחוקה, ואין לי האפשרות לתרום סכומים גדולים, אבל הרמתי טלפון והתחייבתי בסכום חדשי כפי שביקשו העסקנים.
חסדי שמים גלויים. לא עברו יומיים, ולפתע כמו שזה הגיע כך זה הלך. הילד חזר לדבר ר ג י ל…. ! ! !
לא תרופות ולא תרגילים. לא בדיקות ולא טיפולים. צדקה למחזיקי תורה, זה מה שסידר את כל הבעיה.
גם עכשיו כשאני כותב את השורות האלו, זולגות דמעות מעיניי. ברוך ה' הגומל לחייבים טובות שגמל עימנו כל טוב. בזכות הצדקה למחזיקי תורה.
ברכה והצלחה בכל מעשיכם.
(-)
